מיכאלאנגלו שלושה סיפורים באבן
קשה לטייל באיטליה מבלי לשמוע, לפחות פעם אחת, את השם שהוא אולי הנודע ביותר בעולם האמנות – מיכלאנג'לו. לא לחינם הוא נקרא על ידי בני דורו "שמימי" או "אלוהי" (divine) - יצירותיו משאירות עד היום את כל העומד לפניהן פעור פה.
בכתבה זו נתבונן בשלושת יצירותיו הנודעות ביותר כפָסָל – פסל הפייטה היפה ופסל משה המוצגים ברומא, ופסלו של דוד, הנמצא בפירנצה.
שלוש יצירות מופת - שלושה סיפורים באבן.
מיכלאנג'לו בואונרוטי (MichelangeloBuonarotti), שחי בשנים 1475-1564, נודע כאחד הפסלים הגדולים בכל התקופות, וכמייצג של תקופת הרנסאנס. הוא נולד בפירנצה, למשפחה פלורנטינית, ואמו מתה כשהיה בן 6. את מלאכת הציור הוא למד בבית-מלאכתו של ג'רלנדיו ופיסול אצל ברתולדו, ומשם הוא הגיע למשפחת מדיצ'י, משפחת סוחרים עשירה, פטרונית האמנים הגדולה ביותר באותה תקופה, שהפכה להיות הפטרון שלו. הוא נפגש עם מיטב אמני פירנצה וספג את תורותיהם של הוגי הדעות הניאו-אפלטוניים.
מיכלאנג’לו רצה להיות פסל, אך הוא ידע שלעולם לא יוכל להיות הפסל שהוא מתכוון להיות, עד שיכשיר את עצמו על ידי ניתוח גופות. היתה זו דרך להכיר את כל אבריו של הגוף, לדעת את הפונקציות שהם ממלאים וקשרי הגומלין ביניהם. כל זאת כדי שהדמויות המפוסלות תהינה מושלמות והוא ידע כיצד לפסל אותן: במתח, בקונפליקט, בדרמה, במאמץ.
לצורך כך היה עליו ללמוד אנטומיה, כיצד? להיות רופא? הוא מוכרח למצוא דרך שתאפשר לו לראות ניתוח. וכך, ללא לימודי רפואה, הוא התחיל לנתח גוויות של עניי פירנצה המתים, שאין שומרים עליהן - בבתי חולים בהם האשפוז ניתן חינם.
בנוסף ליצירותיו הגדולות והמפורסמות, הוא הותיר אחריו אוסף גדול של רישומי הכנה, שהיו חלק מתהליך יצירתו.
מיכאלנג'לו נמנה עם האמנים המעטים שיצרו סגנון חדש. נהוג לחלק את עבודתו לשלושה שלבים:
1. סגנון הנעורים- ניכרת השפעה של האסכולה הניאו-אפלטונית(הפייטה היפה).
2. סגנון הבגרות- ניכרת במיוחד השפעת הלאוקון( העבד הגווע, העבד המורד, משה, וציורי הקפלה הסיסטינית).
3. סגנון הזיקנה- סגנון מאניוריסטי מהרנסאנס המאוחר (הפייטה הפלורנטינית, יום הדין האחרון).
פסל הפייטה היפה (פייטת הנעורים), כנסיית סן פייטרו
פייטה (באיטלקית: Pietà; רחמים) הוא שם כולל ליצירות אומנות שנושאן הוא הצגת מריה- האם והבתולה הקדושה, מערסלת את ישו המת לאחר שהורד מהצלב, כפי שמתואר בברית החדשה.
פסל הפייטה היפה,המוצב בכנסיית סן פייטרו שבקריית הוותיקן, הוא פסל שיש שמידותיו 195X174 ס"מ,.
נושא הפייטה מקורו בגרמניה, ביצירות בהן מודגש הסבל והכאב, כאשר האם היא אישה מבוגרת הבוכייה על בנה הצפוד והמיובש מהמוות, כשעליו תבליטי דם, שהם ביטוי אקספרסיבי לסבל.
מיכאלנג'לו, יצר את הפסל בהשפעת האסכולה הניאו-אפלטונית (מיזוג נוצרי מובהק עם רעיונות קלאסיים), המתבטאת בעניין הרב באנטומיה, במשחק קפלי הבגד, בפרופורציות, בתפיסה הגיאומטרית ובצער המאופק. בפסל זה לוקח מיכאלנג'לו את נושא הפייטה ומשנה אותו לחלוטין. הוא מעלים את הכיעור והכאב ויוצר דמויות אידיאליות, צעירות, יפות תואר, מושלמות בפרופורציות איבריהן (ידע אנטומי מרהיב), המוצגות בליטוש מושלם של השיש.
הפסל הוא פסל חזיתי, עשוי בקומפוזיציה פירמידלית [1]. הדמויות של מריה וישו נמצאות בשיא הפייטה, וישנה תחושה של טשטוש בין זוג אוהבים לאם ובנה.
האבל של האם מאופק, אך ניתן לראותו בראשה המושפל מטה ובידה השמאלית, המביעה מעין שאלה "מדוע?". קפלי בגדה של מריה עוטפים את ישו מכל עבר, בבגד מיוחד, שהוא ספק גלימה וספק תכריכים. היא מחזיקה בגופו המת והעירום הנח בחיקה. נראה כי היא אינה מתאמצת כלל להחזיקו - איננו מרגישים את מסת הגוף המת (בניגוד לפייטה המאוחרת יותר שלו, בה מורגשת מסת האבן המושכת למטה, כמו הגוף המת של ישו). ראשו של ישו נופל לאחור, במקביל לקו קפלי בגדה, כשעל פניו נראה שהוא שקוע בשינה ובכך נוטל מהאבן את נוקשותה. ישו נראה כמתמכר למוות (המוות בתקופת הרנסאנס התפרש כשינה שממנה לא קמים).
בשונה ממנה הפייטה הפלורנטינית, אף היא של מיכלאנג'לו, המוצגת במוזיאון האופרה של הדאומו בפירנצה, היא פייטה כבדה ומסיבית, חסרת אידיאליזם, המשדרת תחושה של מוות. הפייטה אינה גמורה, כמו פסל בגסיסה, כמעט כמו האמן. בנוסף למריה מופיע ביצירה נקודימוס (שליחו של ישו) ויש הטוענים שפניו הם הדיוקן של מיכאלנג'לו. חלק מהפסל מלוטש וחלקו האחר אינו מלוטש, אולי כדי להעצים את נושא המוות הקרב ובא והעלמות הגוף, שהוא החומר, והישארותה של הנשמה- הרוח.
הפייטה היפה
מתוך הספר חיי מיכלאנג’לו, ארווין סטון
ערב אחד הגיע שליח החשמן, עם חוזה חתום, בו הוגדר מיכלאנג’לו בפעם הראשונה כמאסטרו, ובו הוא מורה לו להכין פסל פייטה משיש בתוך שנה.
מיכלאנג’לו יצא לחפש אבן שתהיה מתאימה לו, ומצא אותה בקאררה. הוא קרא בברית החדשה את הפרטים על הורדת ישו מהצלב. ברשימת הנוכחים במעמד ההורדה מן הצלב נמנו: מרים, אחותה של מרים, מרים המגדלנית, יוחנן, יוסף הרמתי ונקדימון. מיכלאנג’לו לא מצא בכתבי הקודש משפט על כך שמרים היתה לבדה עם ישו. תמיד המקום היה גדוש באבלים.
הוא שאף לעצב דמויות אם ובן השרויים ביחידות ביקום. הוא אמר בלבו, שאלה שיראו את הפייטה הגמורה שלו, יבואו במקום עדי הראיה שבכתבי הקודש. הם יחושו בכל העובר על מרים. לא יהיו שם הילות ולא מלאכים, רק בני אדם.
מרים היתה קרובה ללבו, כיון שזמן רב הקדיש לחקר ראשית דרכה. עתה היא חיה בעליל ומתייסרת בייסורים, ואילו בנה מת. ואף על פי שמאוחר יותר יקום לתחייה, כרגע הוא בר מינן והבעת פניו משקפת את כל ייסוריו על הצלב. כיון שכך, לא יוכל לתת ביטוי בפסלו למה שחש ישו כלפי אמו, רק למה שמרים חשה כלפי בנה. מרים היא שתהיה בעלת הביטוי האנושי, ואילו ישו יפוסל בגודל טבעי.
כיצד מרים תאחז בו? מרים שלו תהיה דקת גפיים ועדינת מבנה, ובכל זאת יהיה עליה להחזיק בגבר מבוגר זה, בבטחה ובצורה משכנעת, כאילו ילד הוא. מיכלאנג’לו שוטט ברחובות והתבונן בדמויות החולפות על פניו כדי לרשום את הסקיצות שלו לפייטה, למד אנטומיה של קפלי הבגד, רשם דוגמנים רבים, רזים ושריריים.
מרים היוותה בעיה שונה לחלוטין. אף על פי שבפסלו ביקש להנציח מעמד, בו ישו היה בן שלושים ושלוש שנה, לא היה יכול מיכלאנג’לו לראות בדמיונו את מרים כאשה באמצע שנות החמישים לחייה, זקנה ומקומטת, שגופה הרוס ופניה הרוסים מטורח ודאגה. בדמיונו ראה את הבתולה תמיד כאשה צעירה, כפי שגם קלסתר אמו נשתמר בזיכרונו, ולכן רשם מתווים של נערות צעירות.
המדונה משפילה עיניה אל בנה וכל המתבוננים בה מתבוננים בעצב וברחמים, וירגישו מה כבד עומס גופו של בנה המת על ברכיה וכבדה המעמסה שבליבה.
צירוף שתי דמויות בגודל טבעי בפסל אחד היה מעשה לא מקובל, אך השענת גבר מבוגר על ברכיה של אשה, היה מעשה מהפכני של ממש. הדמויות שרויות בשלווה המביעה יופי וקדושה, דמויות בעלות רוח חיים ללא ייסורים וללא אלימות. ישו נראה כישן שנת ישרים בזרועות אמו.
הפסל מלוטש, חלק וקטיפתי ללא פגם. על סרט המתוח על חזה של מריה חרט מיכלאנג’לו, באותיות עיטוריות מהירות: MICHAELANGELVS BONAROTVS FLORENT FACIEBAT "מיכלאנג’לו איש פירנצה עשה זאת".
פסל משה, כנסיית סן פייטרו אין וינקולי
האפיפיור יוליוס השני הזמין את מיכלאנג'לו לרומא, כדי שיכין עבורו את הפסל משה. הפסל נועד לפאר מצבה גדולה ומפוארת, אותה הזמין האפיפיור עבור עצמו. המצבה, אשר הייתה אמורה להיות מוקמת בבזיליקת פטרוס הקדוש, לא הוקמה מעולם ומיכלאנג'לו יצר במקומה מצבה פשוטה יותר, העומדת בקפלה בבזיליקת סן פייטרו אין וינקולי על גבעת האסקלין שברומא.
מיכלאנג'לו פיסל בראשו של משה קרניים, על פי תרגום נוצרי מוטעה של התנ"ך ללטינית, בפסוק: "וַיְהִי, בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי...כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" שתורגם פשוטו כמשמעו.
גובהו של פסל השיש 235 ס"מ. דמות משה יושבת בתוך גומחה צרה והיא בעלת עוצמה, מסיבית ומרשימה. משה שרירי מאוד, זוהי עוצמתו הפיסית (נוצר מתח בין שריריו לגומחה הצרה), כשחלק גופו העליון ערום. קפלי בגדו התחתון מסודרים בצורה מפותלת, היוצרת משחקי אור וצל. תחת ידו הימנית הוא מחזיק את לוחות הברית, תומך בהם בכף ידו הפרושה.
מבטו יוצר רושם כי הוא על סף זינוק ממקומו, דמות חסרת מנוחה, יושב אך מבטו מופנה החוצה, ומביע עוצמה המטילה אימה (כביכול ברגע שמשה רואה את עגל הזהב).
עוצמתו הרוחנית של משה מתגלה בקפלי הבגד ובסלסול הזקן. זקנו המתבדר יוצר תחושה של רוח המניעה אותו, כך יוצר מיכלאנג'לו את התחושה של איש רוח ושרירים כאחד. משה מאחד בעצמו שתי הוויות, הנמצאות משני צדיו במצבת הקבר- לאה ורחל (עוצמה פיסית ורוחנית כאחד).
פסל משה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני
מתוך הספר חיי מיכאלגנ'לו, ארווין סטון
בקראו את ספר התנ"ך נתקל מיכלאנג'לו בדמותו של משה, סמל לבגרות האדם, כשם שדוד מגלם את נעורי האדם. משה מנהיג בני עמו, מחוקק, הופך תוהו לסדר, ואנרכיה למשמעת. גופו לא מושלם, הוא מסוגל לכעוס ולגלות חולשה.
מיכלאנג’לו רצה לצדו של משה את פאולוס, שנולד יהודי והיה אזרח רומי משכיל, מיוחס, בקי בתרבות היונית, שוחר חוק והקדיש את חייו להבאת בשורת הנצרות. הוא רצה לפסל שמונה דמויות, שכולן תהיינה ישובות. הוא החל לפסל את ארבעת השבויים הזכרים, מכול צד של הקבר, שכתפיהם וראשיהם מזדקרים גבוה מעל לעמודים אליהם הם כבולים. כמו כן רצה אלגוריות נשים: רחל, רות ולאה.
אך העבודה הופסקה בשל הקרבות באיטליה ומיכלאנג’לו נקרא לותיקן ברומא לעטר את הקפלה הסיסטינית, עוד יצירת פאר שלו (שיש להקדיש לה כתבה בפני עצמה).
פסל דוד, פירנצה
בשנת 1501 חזר מיכלאנג'לו לפירנצה עיר הולדתו, בירת הרנסאנס, כשהוא כבר פסל ידוע ומבוקש. כאן הוא פיסל את פסל "דוד", שהפך להיות אחד מסמליה של פירנצה. הפסל המקורי הוצב בכיכר הסניוריה, אך כדי להגן עליו הוא הועבר בשנת 1882 למוזיאון האקדמיה. כיום ניצב העתק שלו בכיכר הסניוריה, ובפיאצלה מיכלאנג'לו בפירנצה ובמקומות נוספים בעולם.
דוד
מתוך הספר חיי מיכלאנג’לו, ארווין סטון
מיכלאנג’לו חשב שהיוונים היו מגלפים גופים בשיש לבן, בעלי פרופורציות וחוסן כה מושלמים, שלעולם לא יוכל איש לעלות עליהם. אך הדמויות שלהם היו נטולות נשמה ורוח, ואילו "דוד" שלו יהיה התגלמות כל אותם דברים שעליהם נלחם לורנצו דה מדיצ'י [2], כל אותם דברים שנחשבו בעיני האקדמיה האפלטונית כמורשת האדם. לא יצור קטן וחוטא, שאינו חי אלא למען פדות המצויה בעולם הבא, אלא יצור מפואר שניחן בסגולות היופי, האון, עוז הרוח, החכמה והאמונה בבני מינו, בעל מוח ורצון נפשי וכושר לעצב את העולם המלא בתבונה.
"דוד" שלו יהיה האל אפולו, אולם הרבה יותר ממנו- הרקולס, אולם הרבה יותר ממנו- אדם. הוא יהיה האנוש, בהתגלמותו המושלמת ביותר שראה העולם מעודו. האנוש הפועל בעולם רציונלי, והומאני.
מיכלאנג’לו חדר לתוך השיש וניסה להבקיע את פתרון בעייתו בפטיש ובמפסלת. מן השיש הגיח עלם, פרימיטיבי וחסון, שפניו מושלמים מדי וחסרי החלטיות, ולכן חשב שעליו לסלק את גולית. ראש גולית המת מכוער, לא יכירנו בממלכת האמנות, כי הוא הופך את מעשה דוד לעניין פיסי בלבד- המתת אויב. דוד חייב לגלם את תעוזת האדם, בכל שטחי החיים: הוגה דעות, מלומד, משורר, אמן, מדען, מדינאי, חוקר. הוא ענק הנפש, התבונה, הרוח ולא הגוף בלבד. סמל לעוז רוחו של האדם ולניצחונו על אויבים חשובים הרבה יותר.
בזמן המנוחה חשב איזה רגש מקנן בלבו של דוד ברגע של ניצחון? תהילה? סיפוק? האם הוא מזלזל בגולית, האם הוא שחצן? מתי נהפך דוד לענק? כשהמית את גולית? ברגע שזרק את האבן? לפני שיצא לקרב? מיכלאנג’לו חיפש דמות אוניברסלית, אדם שהוא ככל האדם, מראשית הזמנים, ולא קשור למקרה פרטי.
התמחותו באנטומיה השפיעה במידה ניכרת על פיסולו, וניתן להבחין בשרירים וברקמות העור.
הוא תכנן את דוד כגבר העומד ברשות עצמו. את הפסל הזה לעולם אין להכניס לגומחה, או להשעין על קיר, או להשתמש בו כדי לעטר חזית של בית. דוד מוכרח להיות בן חורין לעולמים.
את הפסל של דוד תכננו להעמיד לפני הדואומו בפירנצה, אך לבסוף הוחלט להעמידו בכיכר הסניוריה ליד פלאצ'ו וקיו. לשם כך הכינו עגלה ענקית, שניתן יהיה להוביל בה את הפסל הענק ברחובות פירנצה. שכרו 40 אנשים שיגררו את העגלה, מבצע שארך שעות רבות. לאחר ארבעה ימים הגיע הפסל למחוז חפצו. דוד הוצב למרגלות מדרגות הארמון, מול מרחבי הפיאצה.
בלילה הדביקו עליו אנשים פתקים. ביניהם היה פתק של קונטסינה רידולפי די מדיצ'י, בתו של לורנצו: "כל אשר קיווה אבי להשיג למען פירנצה, בא ליד ביטוי בדוד שלך".
כשש שנים לאחר הצבת הפסל, נערכו בכיכר הסניוריה קרבות של אזרחים, שביקשו חירות וחופש, על רקע המלחמות בין פירנצה לאורבינו. האזרחים שנכנסו לארמון זרקו חפצים ורהיטים לעבר הכיכר. אחד הרהיטים פגע בפסל "דוד" וזרועו השמאלית, המחזיקה בקלע, נקטעה מתחת למרפק ונשברה. מיכלאנג’לו הגיע לכיכר והרגיש כאילו הורידו לו את הזרוע. ואזרי הגיע אחריו, הרים את החלקים השבורים, והביא אותם לסדנה של מיכלאנג’לו.
לנוכח פסל דוד
מאת חיים חפר
קטע משיר שכתב חיים חפר, לאחר שירושלים סירבה לקבל את פסל דוד מעירית פירנצה, כאות הוקרה במלאת לה 3,000 שנה.
באתי עדיך אל פירנצה המלך דוד
ואתה חצוב בשיש וגופך יפה וחזק מתמיד
כך ידך הימנית גדולת המידות כמו מוכנה לאחוז באבן סלע
ומצפה לגלית, נו שיבוא שיחטוף אותה בהינף הקלע
ותלתליך דוד מי צריך להניח עליהם כתר מלכות
כאשר מיכלאנג’לו עבד בתוכם במפסלות החוכמה והרכות?
ומבע פניך לא כמו של איזה פושטק יבוסי או כנעני
כי אם של גיבור ואציל כמו של אל יוני
אח דוד, הייתי כותב לך מזמור ולא אני לבדי עומד מולך ומתפעל
כי אם עשרות, מאות ואלפים מיושבי התבל
באים לכאן לפירנצה לסגוד לך דוד מלך ישראל
