אמנות במילאנו
העיר מילאנו, בירת מחוז לומברדיה בצפון איטליה, נחשבת כבירת האופנה העולמית. כל פעם שאני מבקרת בה, אני תוהה אם ה"שיק" האופנתי בא לה בזכות פניני האמנות המרהיבות שלה, או שמא היה זה בכלל ההפך. כך או כך, אני בספק אם הדוגמניות הרבות המהדסות על מדרכות מילאנו, כמו גם רבות מהנשים האלגנטיות המשאירות סכומי עתק בחנויות המפוארות, מודעות לפניני האמנות של העיר.
בכתבה זו אביא לכם כמה מפניני האמנות החשובות של העיר מילאנו. ראשונה לכולן הקתדרלה הנהדרת, אחת הגדולות בעולם, ואחריה מספר מוזיאונים לאמנות איטלקית ולאמנות המודרנית. אך תחילה אתמקד באחת מהגדולות ביצירות האמנות בתבל, של אחד מגדולי האמנים בתבל.
הסעודה האחרונה עם ישו ולאונרדו דה וינצ'י
אחד האמנים החשובים שחיו במילאנו בתקופת הרנסנס היה לאונרדו דה וינצ'י. בשנת 1482 מגיע לאונרדו למילאנו ועובד כמהנדס העיר, עבור דוכס מילאנו לודביקו ספורצה. תוך כדי עבודתו זו הוא ממשיך את מלאכת הציור ומצייר מספר יצירות חשובות.
במשך קרוב לשמונה עשרה שנים עבד לאונרדו דה וינצ'י עבור לודוביקו ספורצה, ולבקשת הדוכס צייר את "הסעודה האחרונה". לאחר מכן הוא עוזב את מילאנו לטובת פירנצה וחוזר אליה בשנת 1506.
כנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו היא משכנה של היצירה "הסעודה האחרונה של ישו", שצוירה על ידי לאונרדו דה וינצ'י בין השנים 1495-1498, בסיוע עוזרו האישי מטאו בנדלו. לאונרדו לא עבד על היצירה באופן רצוף, ועל כן ציורה ארך שלוש שנים. סצנת הציור, המתארת סעודת סדר פסח שערך ישו עם שנים-עשר תלמידיו, צוירה על קיר הרפקטוריום (חדר האוכל) במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מאריה דלה גראציה.
הסעודה האחרונה היא פרשנות חזותית של לאונרדו, שתיעד את תלמידיו של ישו ערב לפני שאחד מהם בוגד בו, כמסופר בברית החדשה. ישו אוסף את תלמידיו לארוחה, ובזמן שהם סעודים לשולחן הוא אומר להם: "הלחם שאתם אוכלים הוא בשרי והיין שאתם שותים הוא דמי, מישהו מבינכם יבגוד בי".
לאחר הכרזה זו של ישו כולם המומים.
לאונרדו היה האמן הראשון שתיאר אנשים אמיתיים המתנהגים בטבעיות, תוך שימת דגש על ישו הנמצא במרכז 'נקודת מגוז'. נקודה זו יוצרת את הפרספקטיבה, בעזרת קווים דמיוניים, המתכנסים כולם לנקודה אחת. בסעודה האחרונה נקודת המגוז היא בראשו של ישו, ובכך מדגיש לאונרדו את ישו ומכוון אליו את עיני הצופה. לאונרדו מארגן את הקומפוזיציה בשלשות, כל שלושה אנשים מהווים קבוצה ליד השולחן. מבט הצופה מתמקד בישו, היושב במרכז, כשהחלון מאחורי ראשו יוצר מעין הילה. השליחים מצטופפים למרות שהיה הרבה מקום מסביב לשולחן.
ליהודה איש קריות, הנחשב כבוגד, מצייר לאונרדו תיק קטן לכסף, כסימן לבגידתו בעבור בצע כסף. יהודה הוא היחיד הנשען על השולחן, רחוק מישו, ולדמותו יש צל שלא קיים לאחרים.
בציור הושם דגש על שלושת עקרונות הרנסאנס העיקריים: תיאור נכון, פרספקטיבה, והומניזם. הציור יוצר אשליה שהוא המשך ישיר של קיר חדר האוכל של המנזר. לאונרדו יצר פרספקטיבה עם החלונות וכל המתבונן ביצירה מדמה כאילו הציור הוא המשך של האולם. השולחן שמסביבו יושבים השליחים צויר מעל גובה עיני הצופה וכך נוצרה אשליה של עומק.
במשך שלוש שנים היה לאונרדו דה וינצ'י מגיע למנזר ומטפס על הפיגומים לצייר קטע מהסצנה שבחר. הוא ניסה לפתח טכניקה חדשה של ציור קיר (פרסקו), שהיום אנו יודעים שאיננה מוצלחת, מאחר והציור התקלקל זמן קצר לאחר סיומו. אם לא די בכך, גם הנזירים פגעו בציור כשפרצו פתח לדלת, ובמלחמת העולם השנייה נפלה פצצה בשטח המנזר וגרמה לסדקים בקיר של הציור.
עוגת החתונה בקתדרלה של מילאנו
למעלה מ- 500 שנה לקח לתכנן ולבנות את הקתדרלה של מילאנו (הדואומו, באיטלקית), שהוקדשה למריה "היולדת" (Nascente), ומשמשת כמקום מושבו של ארכיבישוף מילאנו. התוצאה היא אחת הכנסיות הגדולות והיפות בעולם.
הקתדרלה נמצאת במרכז העיר מילאנו, מרכז ההתיישבות הרומית, במקום בו ניצבו בעבר שתי כנסיות עתיקות שנשרפו. התוכנית החלה לקרום עור וגידים במאה ה- 11, אך הבניה החלה רק במאה ה 14, בסגנון גותי שהיה מקובל בצרפת ומעט מאוד באיטליה. סימלה של הקתדרלה הוא פסל המדונינה (מדונה קטנה), שהוצב על המגדל הגבוה ביותר במרכז הקתדרלה, שגובהו 106 מטר והוא הוקם בשנת 1762.
ההיסטוריה של הקתדרלה במילאנו רצופה קטטות, סכסוכים ומאבקים תמידיים - בין הבנאים המקומיים והזרים, בין הארכיטקטים ממילאנו לארכיטקטים מהצפון, שעבדו על הקתדרלה במשך מאות בשנים. אדריכלים שונים תכננו שלבים שונים בבניית הקתדרלה, מסגנון גותי לקלאסי, בארוק ואף לניאו-גותי. אך למרות כל הסכסוכים ניצבת הקתדרלה במלוא תפארתה בכיכר הדואומו.
ב- 1805 כבש נפוליאון בונפרטה את איטליה. רצונו היה להיות מלך איטליה, ולכן הורה על סיום חזית הקתדרלה והפיל את הוצאות הבניה על העם הצרפתי. תוך פחות משבע שנים הושלמה החזית בסגנון הניאו-גותי ונפוליאון הוכתר בקתדרלה כמלך איטליה.
בשנים שלאחר מכן הושלמו הקשתות והצריחים ונוספו עוד פסלים. בכל מקום אפשרי מוצבים פסלי שיש, כ- 3,400 מספרם. את השער האחרון לקתדרלה העמידו רק בשנת 1965.
פנים הכנסייה כולל אולם תווך, עם ארבעה מעברים בצד, בית רוחב (טרנספט) ואחריו המקהלה והאפסיס. הקתדרלה משתרעת על פני 157 מטר אורך ו- 93 מטר רוחב. הצריח הגבוה ביותר, עם פסל המדונינה שעליו, מגיע לגובה 108 מטר.
מבחוץ נראית הקתדרלה כמו עוגת חתונות לבנה מהאגדות, עם מגדלונים מחודדים, כמו טפטופי חול על שפת הים. הגג פתוח למבקרים (תמורת תשלום), ומאפשר לראות מקרוב שלל של פסלים ויער של צריחים.
ג 'ון ראסקין, מבקר אמנות ושירה מהמאה ה- 19, אמר על הקתדרלה: היא גנבה מכל אחת מהכנסיות בעולם אלמנט וסגנון, עד שהסתיימה הבניה הראוותנית, ולבסוף רואים שלל של צבעים וסגנונות, פסלים רבים ושונים, שגולפו בידי עשרות אמנים שונים ועומדים בכמעין הצגה.
אמנות מודרנית בארמון הקיץ של נפוליאון
הגלריה לאמנות מודרנית (Galleriad'Arte Moderna) שוכנת בארמון ששימש כארמון הקיץ של נפוליאון בונפרטה. במהלך השנים הפך הארמון למעונו הרשמי של נפוליאון. המבנה, בעל החזית בסגנון רומנטי, משקיף על גנים מעוצבים.
בגלריה ניתן למצוא אוסף גדול מאוד של ציירים ופסלים איטלקיים מהמאה ה- 19, עבודות ניאו-קלאסיות של האמן קנובה, אמנות רומנטית וכן אוסף ציורים מהמאות התשע-עשרה והעשרים. בין האמנים הבולטים: סזאן, רנואר, מאטיס, פיקאסו, דה קיריקו, מודלייני, מורנדי, אוסף מיוחד של הפסל האיטלקי מרינו מאריני ועוד. במוזיאון מוצגים אוסף גראסי ואוסף ג'וספה – שני אוספי ציורים מהמאה התשע-עשרה והעשרים.
אמנות איטלקית בארמון
במילאנו נמצאת אחת הגלריות החשובות לאמנות איטלקית - גלריית ברֶרָה (Pinacoteca diBrera). מוצגות בה יצירות מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20, בהן: "נישואי הבתולה" של רפאל, ה"פייטה" של ג'ובאני בליני, "מזבח אורבינו" של פיירו דלה פרנצ'סקה, "ישו המת" של אנדריאה מאנטנה, "הסעודה באמאוס" של קרוואג'יו. בשנות השבעים, העשירו את האוספים של המוזיאון ביצירות של: בוצ'וני, בראק, Carrà, מארינו מאריני, מודיליאני, מורנדי ועוד.
אוסף האמנות מוצג בארמון, שנבנה במאה ה 14 עבור המסדר הישועי וכיום הוא רכוש המדינה. המוזיאון מציג יצירות אמנות שאינן באות מאוספי פטרונים (כמו גלריית אופיצ'י בפירנצה), אלא הובאו מהכנסיות והמנזרים בשטחים שנכבשו על ידי הצרפתים, ששלטו במילאנו.
|
יצירות נבחרות בגלריה ברֶרָה:
אולם 6 – יצירתו של אנדיאה מנטניה, "ישו המת" (1470). מנטניה משתמש בפרספקטיבה הרנסאנסית ומביא את גופו של ישו לידי הקצרה, היוצרת רושם רב על הצופה.
אולם 8 –הציירים הונציאנים ג'ובאני וג'נטילה בליני. "הפייטה" של ג'ובאני בליני (1470) שמה דגש על הבעת הפנים של ישו ועל ידיו. ארשת הפנים המיוחדת והידיים בדומיה, מביעות את צער העולם, קינה המובעת בדרך ויזואלית. סוג של המצאה בציור הפרספקטיבה, בכך שהוא מעמיד את ישו "המת "כמו "פסל" כשאמו מריה אוחזת אותו.
אולם 9 –עוד צייר ונציאני, המכונה טינטורטו (ז'אקופו רובוסטי), בציור "מציאת גופתו של מרקוס הקדוש" (1562). אמנות שונה מהרנסאנס מאחר וטינטורטו יותר אקספרסיבי, עם תנוחות אלכסוניות ותאורה על-טבעית, היוצרות את הדרמה ביצירה.
אולם 24 – ציור של פיירו דלה פרנצ'סקה, "מריה וישו התינוק מוקפים בקדושים ומלאכים". בציור רואים את מריה יושבת על כס מלכות, מוקפת קדושים ומלאכים, על ברכיה מונח ישו התינוק. לשמאלה כורע ברך, כשהוא לבוש שריון נוצץ, הדוכס פרדריגו דה מונטפלטרו, שליט אורבינו ומזמין הציור.
|
הפייטה האחרונה בטירת ספורצה
טירת ספורצה (Castello Sforzesco) היא ארמון מבוצר, שנקרא על שם פרנצ'סקו ספורצה, שהפך את הטירה למעון הדוכסים בשנת 1450. ספורצה, שכיר חרב שהוזמן להגן על מילאנו נגד הונציאנים, התחתן עם בתו של בונה הטירה, שירשה אותה מאביה. כעבור שנים רבות, במאה ה- 19 כובש נפוליאון את מילאנו ועורך שינויים במבצר. לאחר האיחוד האיטלקי שוקמה מילאנו ואת הטירה רצו להרוס, מאחר והיתה סמל העריצות והשליטה על העיר. לבסוף הוחלט לשפץ את הטירה ולהפוך אותה למרכז תרבות ואמנות. כיום הטירה היא מרכז אמנות מעניין וחשוב במילאנו.
בטירה מספר מוזיאונים וגלריות, שהחשובה שבהם היא הגלריה לאמנות (Pinacoteca del Castello Sforzesco). בגלריה מוצגות יצירות של מאנטניה, קנלטו, פסלים מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס. בשאר חדרי המוזיאון בטירה מוצגים כלי מלחמה, שטיחים, ריהוט ותלבושות מימים עברו.
באולם מספר 15 בטירת ספורצה נמצאת יצירתו האחרונה של מיכלאנג’לו פיאטה רודניני (Rondanini Pietà). על פסל שיש זה עבד מיכלאנג’לו משנת 1550 ועד ימיו האחרונים, כשישה ימים לפני מותו ב- 18 בפברואר 1564.
כמעט בן שמונים ותשע היה מיכלאנג'לו לקראת מותו והפייטה היתה שיא חייו. בימיו האחרונים, כשהוא זקן ולא מסוגל עוד לעבוד, מכין את הפסל ומסיים את מסע חייו בדמותו של ישו המת, כמשל לחייו. גוש השיש המלבני מציע את רוחו של ישו ולא את גופו. מאריה אוחזת את ישו הגולש מידיה ונעלם, כגוש שיש לא מעובד. ראשיהם של מאריה וישו מתאחדים יחד במותו של ישו והופכים לישות אחת. האם המתאחדת עם בנה המת. גם מאריה זקנה ולא ברור כיצד היא מצליחה לאחוז את בנה המת. קומפוזיציה אנכית של מאריה וישו, שכאילו רוח מסתורית אוחזת את שניהם מאחור.
ציטוט מפי מיכלאנג’לו:
"...תחת השמש, אין דבר שאינו חולף ואין דבר שיכול להתגבר על המוות או להשתנות בגלל גורל"
Under the sun, there's not a thing that's transient, notovercome by death and changed by fortune"
(Mlchelangelo, 1507)
מומלץ לקרוא
אני רוצה להמליץ על שני ספרי קריאה, שיחיו עבורכם את הביקור במילאנו:
הברבורים של לאונרדו, קארן אסקס, הוצאת מודן
רומן המתאר את חייה של איזבלה ד'אסטה, בתו של הדוכס מפררה, שמתחתנת עם דוכס מוונציה, בעוד אחותה ביאטריצ'ה מתחתנת עם לודביקו ספורצ'ה, דוכס מילאנו. בין האחיות ללאונרדו דה וינצ'י נרקמת ידידות, בתקופה בה עבד בחצרו של לודביקו ובשעה שצייר את הסעודה האחרונה.
הסעודה הסודית, חאוויר סיירה, הוצאת כתר
מותחן היסטורי על רקע תקופתו של לאונרדו דה וינצ'י במילאנו. הספר מספר על לאונרדו דה וינצי, בשעה שצייר את הסעודה האחרונה במנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. דברים משונים קורים בחצר המנזר ובין הכמרים המתגוררים במנזר, מעשי רצח, אינקוויזיציה, וניסיון לפענח את מקרי הזוועה.
