פניני אמנות בטוסקנה
מאת: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר
טוסקנה והעיר פירנצה עלו על מפת התודעה בתקופת הזוהר שלהן – הרנסאנס. מוזיאונים רבים מציגים את יצירות המופת של גדולי תקופות הרנסאנס והבארוק, אך גם כל כנסייה וקתדרלה היא מוזיאון בפני עצמו, בו תמצאו יצירות אמנות רבות.
בכתבה זו נאיר מספר קטן של יצירות אמנות חשובות, במוזיאונים ובכנסיות של טוסקנה. נבקר בחמש ערים, מספר מוזיאונים, כנסיות, מנזרים ומבצר אחד, בהם שמורות יצירות אמנות אלו.
פירנצה - מריה מגדלנה של דונטלו
נתחיל בבירת מחוז טוסקנה - פירנצה (Firenze), מוקד התיירות הראשי של החבל, שהמרכז ההיסטורי שלה הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מוזיאון האופרה של הדאומו (Museo Dell`Opera Del Duomo), מוזיאון קטן השייך לקתדרלה של פירנצה, מאכלס כמה מיצירות האמנות המקוריות שנוצרו עבור הקתדרלה. נמצאות בו יצירות מופת של אמנים מתקופת הרנסאנס, בהם: מיכאלאנג'לו, דונטלו, לורנצו ג'יברטי ועוד.
ברצוני להתעכב הפעם על פסל אחד מיוחד - מריה מגדלנה (Magdalene Penitent) של האמן דונאטו די ניקולו די בטו בארדי (Donato di Niccolò di Betto Bardi), המוכר בשם הכינוי שלו: דונטלו (Donatello). דונטלו נולד בשנת 1386 בפירנצה והיה תלמידו של אמן גדול אחר, לורנצ'ו ג'יברטי (שיצר את דלתות בית הטבילה בפירנצה). דונטלו נשאר רווק ולא התחתן מימיו, אהב אמנות והתמסר למלאכת הפיסול. הוא יצר בסגנון הגותי הבינלאומי, סגנון רך בעל קווים מפותלים, ומאוחר יותר התחבר לסגנון הקלאסי.
את היצירה המיוחדת מריה מגדלנה, העשויה מעץ צבוע בגובה 188 ס"מ, הכין דונטלו בשנת 1457. על פי המסורת הנוצרית היתה מריה מגדלנה אישה חוטאת, שחזרה בתשובה בזכות ישו. כדי לחזור בתשובה היא מתחילה מסע מפרך של צום, עינויים והתנזרות מהנאות העולם, מתמסרת לתורתו של ישו ומקדישה את חייה לאמונה ולנזירות. חייה במדבר הם חיי סיגוף, עד ששערותיה הארוכות הופכות למעין שמלה לגופה הרזה.
דונטלו מצליח לגלף בעץ את גופה הרזה ושערותיה הארוכות, ולהשאיר את חותם הצום והנזירות בגוף העץ. הפסל מתאר את שרידי יופייה, שהלכו ללא שוב, ואת מבטה המתייסר ומתפלל לכפרה שלמה.
המסר שמעביר דונטלו בפסל הינו מסר דתי ורוחני, תחושה אקספרסיבית חזקה, אישה זקנה יחפה ומצומקת, העושה חשבון נפש ומביעה תחושת צער. דמות מריה מגדלנה הוא אחד הפסלים המאוחרים שעשה דונטלו, שמת בגיל 80, ואולי ניתן לחוש בו משהו מהלך הנפש המלנכולי של דונטלו עצמו, אשר מועבר דרך הפסל.
פירנצה – הסוסים של מרינו מריני
במרחק הליכה קצר מהדואומו של פירנצה ישנו מוזיאון אחד קטן, המציג את האמן האיטלקי מרינו מריני (Marino Marini).
מריני נולד ב- 1901 בעיירה פיסטויה (Pistoia) הסמוכה לפירנצה, ונפטר ב- 1980 בעיר החוף ויארג'ו (Viareggio). הוא התמחה בפיסול פרשים על סוסים. לכל פרש אופי משלו ולכל סוס מבע אחר, עם הקלילות וההומור המיוחדים של האמן, פשטות צורות והבעה חזקה בגוף ובפנים, הן של הרוכב והן של הסוס. מקור ההשראה שלו היה הפיסול האטרוסקי, מהמאה ה- 8 לפנה"ס, ואמנים כמו אלברטו ג'אקומטי, ברנקוזי ועוד. עבודותיו מוצגות במספר רב של מוזיאונים באיטליה ומחוצה לה.
מוזיאון מרינו מריני בפירנצה נפתח ב- 1988 וממוקם במבנה שהיה פעם כנסיית סן פנקרציו (San Pancrazio). מוצגים בו מעל מאה ציורים, רישומים ועבודות פיסול של האמן.
סיינה – מריה על כס המלכות
בעיר סיינה (Siena), נפגוש את אחד האמנים מבשרי הרנסאנס, גדול ציירי אסכולת סיינה - דוצ’יו די בואונינסניה (Duccio di Buoninsegna), או כפי שנקרא בפי כל דוצ'יו, שחי בשנים 1255 – 1318.
את יצירת המופת שלו המאסטה (Maestà), מריה בהדרה, ציור מזבח שהיה צריך להיות בקתדרלה של סיינה, שעבודת הבניה שלה לא הסתימה עד היום ובמקום לסיים את הבניה סגרו חלק מהמבנה עבור מוזיאון הצמוד לקתדרלה – מוזיאון דל אופרה מטרופוליטנה (Museo dell'Opera Metropolitana). המוזיאון משמש כמשכן ליצירות אמנות שנלקחו למשמרת מהקתדרלה של סיינה. אלה כוללות מגוון רחב של פסלים, כמה ציורים יפים, ואחת מיצירות המופת של הציור בשלהי ימי הביניים, ה"מאסטה" של דוצ’יו.
נעלה לחדר הנקרא סאלה די דוצ’יו (Sala di Duccio) כדי לראות את יצירת המופת של דוצ’יו. יצירתו ה'מאסטה' משקפת את תחילת רוח הרנסאנס שמתהווה באיטליה ואת ההומניזם שמתפשט בתקופתו של דוצ’יו, תוך התנתקות מסגנון ימי הביניים שהיה נפוץ עד אז. הציור מצויר על לוח עץ בשיטת הטמפרה, והנושא הינו דתי. מריה בהדרה בחזית הלוח ובצד האחורי של הלוח ייסורי ישו.
בתקופה בה יצר דוצ’יו החלו להיווצר ציורי מזבח שהונחו בכנסיות ליד המזבח. במאות הראשונות של הנצרות הכומר שהנחה את הטקס עמד מאחורי המזבח, כשפניו אל הקהל. מאוחר יותר עמד הכומר לפני המזבח, כשגבו לקהל המאמינים, ולכן הוצבו תמונות המזבח, שהיו תמונות פולחן, על המזבח עצמו. במהלך השנים התפתח ז'אנר ציורי מזבח, שהלך והתפתח לציורים מסובכים, המורכבים מתאים תאים עם מסגרת, כשהיצירה המוגמרת מזכירה חזית של כנסייה גותית. סגנון הציור הדגיש את הרגש הדתי החדש שהתעצב בשלהי ימי הביניים. הציור הפך מנוקשה, בעל נושאים של יום הדין האחרון, ליותר רגשי ורוחני, שהעביר אוירה של רוח של תקווה.
מסיבות אלו בחר דוצ’יו להציג את מריה כמלכה היושבת על כס מלכות, "מאירה בהדרת מלכותה", שהולמת את העיר סיינה. דמותה יושבת על כס מלכותי, כיאה למגינת העיר וכשליטה הקדושה. דוצ’יו, הקשור עדין לסגנון הביזנטי, מציג את מריה במרכז הקומפוזיציה, כשהיא גדולה מהדמויות האחרות - היא חשובה יותר מכל האחרים. בצדיה כורעים מלאכים, קדושים ופטרונים, במערך סימטרי. דוצ’יו מדגיש את הדמויות הנלוות, את תנוחותיהן, ואת קפלי שמלתה של מריה ושל הדמויות האחרות. הוא מחייה את יצירתו, מעניק לה תנועה, ומספר לצופה את סיפור חייהם של הקדושים המתלווים למריה ואת סיפור חיי ישו. דוצ’יו מצייר את הסצנות לוח מוזהב כשהדמויות בעלות חיות, ובצבעים עזים.
בצד האחורי של תמונת המזבח מוצגות תמונות מחיי ישו. דמויות קטנות על רקע זהב, תוך הבלטת הצבעים והבגדים, תיאור הקהל המתבונן במהלך דרך הייסורים של ישו. פנים שונות, מבטים שונים, כיוונים שונים של רגליים וידיים, המחשה נהדרת של הטבע, גוף האדם, החלל שמסביב לדמויות ותיאורי מקום.
ארצו – אגדת הצלב של ישו
בכנסיית סן פרנצ'סקו [San Francesco] שבארצו (Arezzo), שנוסדה בשנת 1318, מעוטרים קירות האפסיס בפרסקאות של האמן פיירו דלה פרנצ’סקה (Piero Della Francesca), שצוירו בשנים 1466-1453. פרנצ'סקה מתאר את 'אגדת הצלב האמיתי', סיפור העוקב אחר מציאתו של העץ ממנו הכינו את הצלב עליו נצלב ישו. את מקור ההשראה לסיפור מצויר זה לקח האמן מהספר: לג'נדה אאוריאה [Legenda Aurea] – 'אגדת הזהב', מאת יאקופו דא ואראג'ינה (Jacopo da Varagine), חיבור מהמאה ה-13.
פיירו דלה פרנצ’סקה (1492-1416), אמן הרנסאנס, התמודד עם בעיית הפרספקטיבה ואשליית העומק בפרסקו. הוא עשה זאת בעזרת המתמטיקה, תוך ניצול נקודת המגוז*, כדי להבליט את הסצינה המרכזית בכל אחד מחלקי הפרסקו. פרנצ'סקה אינו מתאר את הספור באופן כרונולוגי, אלא יוצר סדר והרמוניה פנימיים, פרופורציות וסימטרייה, ואוירה מיסטית במספר חלקי היצירה.
אחת מהסצנות היפות בפרסקו הינה חלום קונסטנטין, המתאר סצינה לילית. באוהל שוכב קונסטין - הקיסר הראשון שמקבל על עצמו את הנצרות (313), כשמלאך מופיע לפניו ואומר לו לשאת את הצלב בראש גדודיו, כדי לזכות בניצחון בקרב. לאחר מכן ממיר קונסטנטין את דתו והופך להיות נוצרי. מקור האור ממוקד בתמונה, כאשר רק חלק מהעצמים מוארים ושאר חלקי התמונה חשוכים. אוירה דרמטית נוצרת ביצירה זו בגלל משחקי האור והחושך - המלאך מואר ומקרין אור, שומרי ראשו של קונסטנטין בחשכה, אור רך מואר על פני הקיסר.
וולטרה – זוג נשוי על סרקופג אטרוסקי
במבצר העיר וולטרה (Volterra) ממוקם אחד המוזיאונים המעניינים של התרבות האטרוסקית - מוזיאון אטרוסקו גוארנאצ'י (Museo Etrusco Guarnacci). המוזיאון נוסד ב- 1761 כמוזיאון הציבורי הראשון באירופה, על ידי האציל מריו גוארנאצ'י (Mario Guarnacci), שחי בוולטרה בין השנים 1701-1785 והיה אספן עתיקות. הוא תרם את האוסף הארכיאולוגי שלו וגם מבחר ספרים.
במוזיאון ממצאים אטרוסקים מן המאות הראשונות לפני הספירה. האמנות האטרוסקית שייכת לחברה קדם רומית, שהתקיימה באזור טוסקנה ושלטה במרכז איטליה, מהמאה ה- 8 לפנה"ס ועד המאה ה- 2 לפנה"ס. האמנות האטרוסקית עוסקת בעיקר בדת, נושאים הקשורים לאלים, לפולחן המוות ולפולחן אבות המשפחה המתים, ולכן רוב הממצאים הארכיאולוגיים הגיעו משטחי בתי הקברות האטרוסקים. במוזיאון שפע של כדי קבורה צבועים, אוסף פסלוני ברונזה וכן ארונות קבורה שעליהם מכסה מפוסל של גברים ונשים.
אחד מארונות הקבורה העשויים טרקוטה מכונה 'לי ספוזי' (הנשואים), מציג דיוקן פיסולי של זוג נשוי, שעמד בקבר מן המאה הראשונה לפנה"ס. הסרקופג מתאר דמויות של גבר ואשה הנמצאים בתנוחת הסבה ומכסה הסרקופג משמש להן כמיטה. הזוג מתבונן זה בזו, ידיו של הגבר מונחות בצדי הגוף, יד שמאל מחזיקה את צלחת הפולחן, בעוד האשה שולחת ידים לעבר הגבר. ריאליזם רב ניכר בהבעת פניהם ועיניהן מלאות מבט.
מנזר מונטה אוליבטו מאג'ורה – חייו של הקדוש בנדיקטוס
בנוף כפרי בדרום טוסקנה, בין גבעות, ערים ימי-ביניימיות ושטחי חקלאות, שוכן מנזר מונטה אוליבטו מאג'ורה (Abbazia di Monte Oliveto Maggiore). בחצר המנזר הראשית (קלויסטר) ציורי קיר מרהיבים, המתארים את מחזור חייו של בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (San Benedetto da Norcia), שחי במאה החמישית לספירה וייסד את המסדר הבנדיקטי ואת מוסד הנזירות המערבי.
האחראי על בנית הכנסייה והמנזר היה אציל מסיינה בשם ברנארדו טולומיי (Bernardo Tolomei), שהחליט בשנת 1313 לעזוב את הבלי העולם ולהתבודד. הוא חי יחד עם קומץ אנשים על שטח אדמה שהיה שייך למשפחתו ולאחר אישור הבישוף נבנה המנזר.
הפרסקאות צוירו על ידי שני אמני רנסאנס חשובים: לוקה סיניורלי (Luca Signorelli) וג'ובאני אנטוניו באצי (Giovanni Antonio Bazzi), המכונה סודומה (Sodoma). לוקה סיניורלי צייר שמונה פרסקאות, בשנים 1498-1497, וסודומה השלים את 27 הלוחות הנותרים בשנים 1508-1505. הפרסקאות מציגים תחנות בחייו של הקדוש, עם שפע של תיאורים דרמתיים, כניסה לפרטים, תיאור של בעלי חיים, תיאורי טבע, ותיאור של מבנים ארכיטקטוניים, עם אשליית עומק כפי שנהוג ברנסאנס.
באצי עבד כחמש שנים על מחזור חיי בנדיקטוס. הוא היה אדם מוזר, שהחזיק בחצר ביתו גן חיות, לימד עורבים לדבר, התלבש בבגדים צבעוניים, ענד מחרוזות - בקיצור "גנדרן", כפי שכתב עליו ג'ורג'ו וזארי. הנזירים במנזר כינו אותו משוגע וסודומה (מלשון 'סדום'), מאחר והיה מקיף עצמו בנערים צעירים שאהב יתר על המידה.
