טיול קרנבלים בצפון איטליה
המאמר השלם התפרסם בגליון מטיילים- מסע אחר ינואר 2013
כששומעים את צמד המלים "טיול קרנבלים"- מיד עולה המחשבה על נשים שחומות, עירומות כמעט לחלוטין, מניעות גופן בתנועות חושניות למשמע מוסיקה סוחפת ולקצב מהפנט של הקשת תופים, המוני חוגגים מפזזים ברחובות מלווים אותן עד עילפון חושים, וכולם רוקדים עצמם לדעת, יום ולילה.
והדמיון ניצת מיד בהתלהבות מהמחשבה על המצפה גם לנו.
אבל, רגע, אנחנו הרי נוסעים לצפון איטליה, בפברואר, רקדניות כמעט עירומות ?? בחוץ?? לא קר מדי?? בטוח שהכוונה ל"קרנבלים"?? ממש כמו בדרום אמריקה??
אז, כן, אכן קרנבלים, דומה אבל לא ממש אותו הדבר.
התקופה היא אותה תקופה- בד"כ בסביבות חודש פברואר. העילה לקרנבל היא אותה עילה- לחגוג את הימים האחרונים לפני תחילת צום הלנט, אותם 40 ימי תענית מאכילת בשר (carne) לפני חג הפסחא הנוצרי, או אולי זכר לטקסים פגאנים קדומים הקשורים לחקלאות או לדיוניסוס אל היין.
בחרנו לבקר בארבע ערים שחגיגות הקרנבל שלהן קיבלו, כל אחת בנפרד, צביון מיוחד. חלקן מפורסמות וידועות כמעט כמו הקרנבל בריו, ואחרות – עלומות, משונות ובלתי צפויות לחלוטין. בנוסף להקשר הדתי נוצרי, יש לקרנבלים השונים גם הסברים היסטוריים מקומיים, והם אלה שמעניקים לחגיגות אווירה חגיגית, היתולית, ביקורתית ואפילו מוטרפת והזויה.
נתחיל מהקרנבל המפורסם ביותר מבין הארבעה- קרנבל המסכות של ונציה. העיר שעל המים מהווה במה אולטימטיבית לתצוגה מדהימה של תלבושות, מסכות, בדים מתנופפים, חרוזים מתנוצצים, איפור פנים ואיפור גוף, כיד הדמיון הטובה. כל גשר, תעלה וכיכר, כל פינה חבויה וחזית של בניין או כנסיה, משמשים רקע מושלם לאנשים בתחפושות. בודדים וזוגות, הם ניצבים בפוזות מלכותיות, בארשת רצינית, בפני המוני המצלמות מתקתקות, או מסתובבים בסמטאות העיר כמו יצאו מספר האגדות.
מה מקורו של הקרנבל המרהיב הזה? החייאת דמויות מתוך הקומדיה דל ארטה? או אולי התרפקות על אווירת הדקדנס, המיסתורין והפריצות של ונציה במאות הקודמות? או אולי היה זה פשוט רעיון מבריק של פרנסי העיר במטרה להכניס חיים בעיר המתפוררת גם בתקופת החורף. האמת, זה לא ממש חשוב. מה שחשוב הוא השילוב של דמויות קסומות על רקע מבני העיר המרהיבים - ארמון הדוג'ים, הבזיליקה של סן מרקו, מגדל הפעמונים, גשר הריאלטו, כיכר סן מרקו, שהיא מגרש המשחקים הגדול ביותר של הקרנבל וכמובן- הרובע היהודי. אפילו כאן אפשר ללבוש מסכה ולהרגיש לרגע כמו שיילוק במחזה של שייקספיר- "הסוחר מוונציה".
כשאמרת 'וורונה', אמרת "רומיאו ויוליה". והתכוונת בעצם לסיפור אהבה, אהבה עזה כמוות, התכוונת גם לנעורים שהוקרבו על מזבח סכסוך משפחות. חובבי המוזיקה יודעים שבקיץ נוסעים לוורונה כדי לשמוע ולראות אופרה בארנה- האמפיתיאטרון הרומי שניצב במרכז העיר מזה כ- 2000 שנה. אווירת ימי הביניים שורה על העיר, היושבת על גדת נהר האדיג'ה המתפתל במרכזה. מצודות, ארמונות, כיכרות, כנסיות, כולם מעידים על עברה המפואר. ברם במאה ה16, או אולי ה- 17, התחוללה בעיר מגפה, או אולי היה זה רעב גדול. המצב בעיר היה בכי רע, מחירי הקמח האמירו עד כדי כך שלתושבים העניים לא היה לחם לאכול ומהומות פרצו ברובעים השונים. אצילי העיר, ובראשם תומאסו דה ויקו, נחלצו לעזרה. הם קנו חיטה וקמח וחילקו לתושבים. בצוואתו ציווה תומאסו הנ"ל שכל שנה, ביום ששי האחרון לפני צום הלנט, יש לחגוג את סיום הרעב הגדול ההוא בחלוקת לחם יין, חמאה, קמח גבינה לעניי העיר. במהלך השנים הפכו מוצרי היסוד הללו לניוקי, מאכל האופייני לעיר וורונה. החגיגות הפכו לתהלוכות ססגוניות של כל תושבי העיר, ילדים ומבוגרים, בתלבושות, מסיכות ותחפושות. תזמורות מלוות את החוגגים, מי ברגל ומי על גבי עגלות גדולות מימדים, במסלול העובר בכל העיר ומסתיים בחזית כנסיית סן זנו, שם מחלקים, באוהלים ענקיים, ניוקי (בתשלום..) במגוון טעמים. ומי מוביל את התהלוכה אם לא הפאפא דל ניוקו! מלך האהבלים. גלגול של צדיק בימי הקרנבל.
ואיך אפשר בלי פוליטיקה בקרנבל? תושבי ויארג'יו, עיירת קייט על שפת הים הליגורי, מצאו להם דרך מקורית להבעת מחאות חברתיות וציבוריות. הרעיון צמח במאה ה -19, סביב שולחנות הקזינו בעיר, כשהמשתתפים מקטרים על העלאת המסים העירוניים. ומכאן התגלגל לו הרעיון לבטא את המחאה באמצעות בובות ענקיות, עשויות מעיסת נייר, נישאות על גבי פלטפורמות עצומות המתגלגלות להן לאורך רחובות העיר. הבובות משקפות דמויות מעולם הפוליטיקה האיטלקית והעולמית, מעולם הספורט, הקולנוע, הבידור, וגם דמויות מאגדות וסיפורי ילדים. פלאי הטכניקה והפירוטכניקה מכניסים חיות בבובות ע"י תנועות ידיים, פיות שנפתחים ונסגרים ועיניים מתגלגלות. המוני ילדים ומבוגרים ניצבים על הפלטפורמות, מחופשים ועוטי מסכות וזורקים לעבר הקהל סוכריות, קונפטי וכוכבים מנייר. ומוזיקה, אמרנו? ברור. וקפה בבתי הקפה שמסביב, אמרנו? ברור.
ולסיום, הקרנבל המוזר, ההזוי מכולם, קרנבל התפוזים באיבראה. עיירה קטנה בצפון מערב איטליה, שהחליטה שקרנבל יכול לבטא גם את מלחמתם של תושבי העיר במאה ה -12 באציל המקומי, מפני שדרש את זכות הלילה הראשון מכלה צעירה, ויולטה שמה. היא זו שתנהיג בהמשך את מרד התושבים. כיכרות העיר משמשות זירות קרב בין התושבים לבין חיילי האציל, ואמצעי הלחימה - הם טונות של תפוזי דם, המגיעים לכאן היישר מסיציליה. הרחובות והלוחמים מכוסים עיסת תפוזים, הבתים מוגנים ע"י רשתות ענק והצופים מסתתרים מאחוריהן מחשש לפגיעות תפוזיות. לשם הצהרת כוונות השלום שלהם, חובשים הצופים כובעים אדומים, סמל המהפכה הצרפתית, שגם היא נכנסת, מהדלת האחורית, לקרנבל באיבראה. כמה טוב לראות שיש בעולם מקומות בהם אנשים משחקים משחקי מלחמה בתפוזים בלבד..
