אמנות בארץ הבסקים
ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר

 

ארץ הבאסקים עלתה לכותרות בעיקר בשל האלימות בה נקטו תושביה, במסגרת מאבקם להשגת עצמאות. אך האלימות דעכה במידה ניכרת, לאחר שתושבי חבל הבאסקים זכו לאוטונומיה נרחבת, וכיום מושך אליו האזור תיירים רבים. מטיילים בספרד בוודאי ישמחו לגלות, שלצד הנוף המקסים מציע אזור זה מספר פניני אמנות מודרנית ועכשווית.

ארץ הבאסקים היא שטח היסטורי, המשתרע על פני שטח נרחב בדרום צרפת וצפון ספרד, במערב הרי הפירנאים ולחופי האוקיינוס האטלנטי. הבאסקים, תושביו של חבל ארץ זה, חיים באזור מזה מאות בשנים. בצדו הספרדי של הגבול, בו נבקר בכתבה זו, נחלקת ארץ הבאסקים לשתי קהילות אוטונומיות: נווארה וחבל הבאסקים.

בכתבה זו אכוון זרקור לעבר מספר פניני אמנות בחבל הבסקים: העיירה גרניקה עם העתק היצירה גרניקה של פיקאסו, העיר התעשייתית בילבאו, שעלתה על המפה בזכות מוזיאון גוגנהיים בעיצובו המיוחד של הארכיטקט פרנק גֶרי, ופסליו של הפסל הספרדי אדוארדו צ'ילדה בעיר החוף סן סבסטיאן.
 

זוועות ההפצצה האווירית בגרניקה
אתחיל בסיפור העיר גרניקה (Guernica), השוכנת בצפון חבל הבאסקים. העיר נודעה בעיקר בשל ההפצצה האווירית המסיבית, שבוצעה על ידי צבא גרמניה הנאצית, באפריל 1937. היה זה במהלך מלחמת האזרחים בספרד, בניסיון להכניע את תומכי השלטון. חיל האוויר הגרמני הוזמן על ידי הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד בראש המורדים בממשלה והיה מקורב לפשיסטים בגרמניה ואיטליה. ההפצצה בגרניקה שימשה לגרמנים זירת ניסוי, כהכנה לקראת מלחמת העולם השנייה.

העיר נהרסה כמעט כליל ותושביה סבלו אבדות קשות. בין השרידים היחידים נותר העץ השרוף, למרגלותיו התקיימה האסיפה הכללית של הפרלמנט הבאסקי , והוא הפך לסמלה של העיר.

גרניקה של פיקאסו
פאבלו פיקאסו, האמן הספרדי שחי באותם ימים בפריז, צייר את הציור גרניקה על מנת להנציח את זוועות ההפצצה. הציור הפך לאחד מסמלי ההרס והאובדן של המלחמה כולה ומלחמות בכלל. היצירה המקורית הגיעה למדריד, בירת ספרד, רק לאחר מותו של פרנקו. היא מוצגת כיום במוזיאון ריינה סופיה (Reina Sofía) שבמדריד. בעירה גרניקה, בקרבת בנין הפרלמנט (של נפת ביסקאיה), ניתן לראות ציור קיר - העתק ליצירה המקורית של פיקאסו.

פיקאסו בוחר במוטיבים ספרדיים, כחלק מהסמלים המופיעים ביצירה. כך ניתן להבחין ביצירה: את  השוורים והמינוטאור (חצי אדם, חצי שור), הצליבה, הסוס הפצוע, ראש  השור בעל פני האדם, ראש הסוס המוכה והמיוסר, הלוחם המת, אשה צורחת ואשה המבכה את מות בנה.
הגרניקה הוא ציור ענק ממדים, בצבעי שחור ולבן. בחירת הצבעים נובעת מכך שהעיתון עם צילומי הזוועה, שהגיע לידיו של פיקאסו, היה שחור-לבן. הסגנון שבחר פיקאסו הינו קוביזם [1] וקולאז', תוך עיוות פרופורציות ואנטומית הדמויות המוצגות ביצירה.
[1] סגנון הקוביזם מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני.

ביצירה גרניקה אין תיאור ריאליסטי של הפצצה, אלא דמויות סימבוליות המביעות כאב וייסורים. בצדה השמאלי של היצירה מופיע שור מעוות, המסמל את ספרד, מעל אשה המבכה את מות ילדה, נושאת אותו בידיה כמו בציורי הפייטה הנוצרים. במרכז סוס פוער את פיו בזעקה, ומתחתיו חייל פצוע האוחז בידו חרב שבורה, ממנה צומח פרח. מעל הסוס מנורה דולקת בצורת עין. מימין לסוס אשה צורחת, האוחזת בעששית בידה ונראית מבוהלת, ראשה נמתח קדימה מתוך גופה.מעל האשה דמות הטרובדור, סמלה של ספרד. כל הדמויות משדרות כאב ופחד נורא, המעוות את צורתם. החושך מקיף וסוגר על הדמויות ורק עששית ומנורה מנסות להאיר את המקום, אליו נקלעו הדמויות במצוקתן. יתכן שהמנורה הדולקת, הממוקמת בחלקו העליון של הציור  היא רמז להפצצות שנחתו על האנשים מהשמיים. הדמויות המצוירות מנסות להימלט מתוך החדר או לעבר החלון, אבל אין מוצא.

"גרניקה" משלבת יחדיו מאורע חיצוני פוליטי שהאמן מגיב עליו וסמלים אישיים של פיקאסו – השור, הסוס וקלסתר פנים, סמלים שהוא הרבה לציירם על מישור אישי קדום ליצירה "גרניקה".ב"גרניקה" אפשר לראות ביטוי ליאוש והבעת מחאה חריפה נגד המלחמה. וביקורת על המשטר הפשיסטי.

 
 
ציור הקיר בגרניקה (צילום: גבי זהר)

בילבאו – מעיר תעשייתית למוקד תיירות
עם למעלה מ- 350 אלף תושבים, בילבאו (Bilbao) היא העיר הגדולה בחבל והעשירית בגודלה בספרד, בירת נפת ביסקאיה (Biscay), אחת משלוש הנפות של חבל הבאסקים. זוהי עיר תעשייתית חשובה, בזכות הנמל על נהר נרביון (Nervión), הזורם אל מפרץ ביסקאי. באזור התגלו מרבצי ברזל, שהפכו את העיר לאחת הערים החשובות מבחינת כלכלית בספרד.

עד סוף המאה העשרים היתה בילבאו עיר גדולה ואפורה, שאף אחד לא חשב שתעלה על מפת המטיילים. אבל אז קרה הנס! נבנה בה מוזיאון גוגנהיים (Museo Guggenheim), המציג אמנות מודרנית ועכשווית, ומאותו הרגע בילבאו מזוהה עם המוזיאון. המוזיאון מושך תיירים רבים והוא עורר את העיר והעניק לה חיים חדשים. כספים רבים שהגיעו ממקורות שונים תרמו לבניית המבנה המגלומני של האדריכל פרנק גרי (Frank Gehry).
 
           
 
מוזיאון גוגנהיים, בילבאו (צילום: צביה הדרי)

מוזיאון גוגנהיים בילבאו
בעלות של יותר ממאה מיליון דולר, על שטח של 24 אלף מ"ר, נבנה מוזיאון גןגנהיים בבילבאו. תחילת הבניה בשנת 1993 ולאחר כארבע שנים עמד מבנה מפואר ויוצא דופן. המוזיאון, שצורתו מזכירה דג "גפילטע פיש" , (הדג כסמל לשורשיו היהודים של פרנק גרי ולסבתו היהודיה שקנתה כל יום חמישי דג קרפיון להכין גפילטע פיש כשהנכד שלה שותף לקניה )הינו מבנה מרשים המושך תשומת לב. המבנה הפיסולי מצופה טיטניום, ומשלב ברזל, זכוכית, עץ ומים.
תפקיד המוזיאון בעולם להציג את יצירות האמנות מהאוסף הקיים או בתערוכות מתחלפות. במקרה של מוזיאון בילבאו בתכנון המבנה ישנה  התעלמות מתפקידו להציג יצירות אמנות על קירותיו. חלונות הזכוכיות הגדולים מכניסים אור לאולמות התצוגה אבל אינם משאירים קיר לתצוגה כלומר מקטינים את שטח התצוגה, כי למבנה כמעט ואין קירות. החללים מוזרים ולא ישרים שהפכו את המוזיאון למשימה מאתגרת לאוצרי התערוכות.

האדריכל פרנק גרי, ששם משפחתו המקורי הוא גולבדרג, גדל במשפחה יהודית בטורונטו. סבתו היהודיה היתה לוקחת אותו לשוק לקנות דגים לשבת, וכך הדג וצורתו נחרטו במוחו והפכו להיות הצורה המרכזית של יצירותיו. בגלל האפשרות של הדג לנוע, להיות גמיש, לשחות במים ולא להיות מקובע. דבר זה הוביל אותו לבניית המוזיאון בבילבאו בצורת דג.

אוסף היצירות הקבוע הגיע ממוזיאוני גוגנהיים הרבים ברחבי העולם.סלומון גוגנהיים ( Solomon R. Guggenheim ) בן למשפחת גוגנהיים, אספן אמנות מודרנית שהשקיע כספים רבים באוספי אמנות ובדרכי הצגתם.
במוזיאון גוגנהיים בבילבאו מוצגים מיטב ציירי העולם, בהם: פיקאסו, קנדינסקי , מירו, דאלי, ג'ף קונס ואחרים, וכן תערוכות מתחלפות.
באולם המרכזי, אותו מדמים כזנב "הדג", ישנה יצירה קבועה של האמן ריצארד סירה (Richard Serra), שנולד בסן פרנסיסקו. הוא למד אמנות, אדריכלות וציור, והחל לפסל ב- 1966, תחילה בחומרים מסורתיים ולאחר מכן בפלדה. במוזיאון גוגנהיים מציג סיירה פסל דמוי נחש, העשוי יריעות פלדה מתפתלות במרכז המרחב. היצירה מורכבת משמונה חלקים, בגובה 12-14 פיט ובין 44 -276 טון במשקל
(  12 and 14 feet in height and weighing from 44 to 276 tons.) עבודת מתכת זו נקראת " The Matter of Time  שהכין בין השנים 1994-7 .פרנק גרי תכנן את האולם במיוחד עבור סירה, וסירה תכנן את יצירתו במיוחד עבור מרחב תצוגה זה.
המיצב מאפשר לצופים להיכנס לחלליו הפנימיים, תוך קבלת תחושות של מקום סגור, צר או רחב, דק או עבה, כבד או קל.וכמו כן אני מציעה לצופים לעלות לקומה שניה ולהשקיף על היצירה ממבט עילי ולראות את פיתוליו המתעקלות של המייצב הנראה כנחש .
 

 
The Matter of Time, יצירתו של ריצארד סירה במוזיאון גוגנהיים בילבאו (צילום: זהבה מסטר)

פסלים סביב מוזיאו גוגנהיים
מסביב למוזיאון פזורים מספר פסלים. אחד הבולטים בהם הוא פסלו של ג'ף קונס צבעונים (Tulips) מ 1998
ג'ף קונס (Jeff Koons) הוא פסל וצייר אמריקאי יליד 1955, יוצר פסלים פרובוקטיביים על גבול הקיטש והניאו-פופ. הוא עושה שימוש בחפצים יומיומיים והפיכתם בעזרת חומרים אצילים ליצירות אמנות, כלומר לקחת את הנושא בלון, או כלב הוא מהעולם השימושי גם בחומריותו וגם בנושא, לקחת את הבלון או הפרח ולצקת ולהכין ממנו פסל העשוי מפלדה הופך את הנושא ליצירה את היציקה לפסל וכך פרחי הצבעוני שנוצקו במתכת או פלדה אינם יותר סתם זר פרחים השייכים לעולם השימושי אלא עולים מדרגה והופכים לפסל המזכיר את יצירות הפיסול שנוצר ומיציקה בעבר. זר הפרחים של ג'ף קונס נהפך ליצירת אמנות יקרה אשר שייכת  לאמנות הגבוהה . וכך שזר הפרחים "צבעונים", בגלל החומר האצילי שממנו הוא יצוק- פלדה צבועה בצבעים עזים ומבריקים, הינו  פסל. ונכון שבמבט ראשון נראים הצבעוניים כבלונים פשוטים, אך לאחר הגילוי, הופכת אותם ההכרה בחומר המתכתי לבעלי ערך רב יותר.
 
 
צבעונים, פסלו של ג'ף קונס (צילום: זהבה מסטר)

בחזית המוזיאון מוצבת יצירה נוספת של ג'ף קונס – כלבלב (Puppy) ענק עשוי פרחים, המתנשא לגובה 12.4 מטר. הפסל חייב לעבור טיפול יום-יומי של השקיה והחלפת הצמחים, כדי שיראה פורח. כלב טרייר מייצג את האצולה ברחבי אירופה, נשים עשירות המחפשות להן כלב שעשועים. כמו פסל כלב מפורצלן, אשר מוצג בוויטרינה בסלון, הופך אצל האמן לפסל ענק עשוי מחומרים מתכלים, המוצג בחוץ הוא  כלבלב טרייר ענקי מכוסה עפר שעליו שתולים בצפיפות פרחים. הכלב של קונס מעלה שאלות הנוגעות לחומרי האמנות ולגבולותיה.
 

כלבלב שכולו פרחים, פסלו של ג'ף קונס (צילום: צביה הדרי)

מאחורי המוזיאון הצופה לעבר הנהר ברחבה האחורית של מוזיאון גוגנהיים מוצגת יצירה של האמנית לואיז בורז'ואה (Louise Bourgeois), אמריקאית ילידת צרפת, שנולדה ב- 1911 ונפטרה ביוני 2010. יצירתה סובבת סביב התעללותו הנפשית והפיסית של אביה, ממנה לא השתחררה עד יום מותה. במהלך הקרירה האמנותית היא הרבתה להציג את סערת הנפש שלה. בורז'ואה נחשבת כאמנית נשית פורצת דרך, שהשפיעה על אמנים רבים. עיסוקה המרכזי – הגוף, נשים וגברים, אמהות, מיניות, לידה ומוות. בין הסדרות הידועות שלה נמצאת סדרת "העכביש" - פסלי ענק של עכבישים, המוצגים במספר מוזיאונים בעולם. אחד מהם, הפסל אמא (Maman), עכביש ברונזה בגובה כעשרה מטר, ניצב ברחבת מוזיאון גוגנהיים בביליבאו.
 
 
אמא עכביש, פסלה של לואיז בורג'ואה (צילום: זהבה מסטר)


סן סבסטיאן ופסליו של אדוארדו צ'ילידה
סן סבסטיאן (San Sebastián), הנקראת בבסקית דונוסטיה, היא בירת נפת גיפוסקואה (Gipuzkoa), אחת משלוש הנפות של חבל הבסקים. סן סביסטאן נשלטת על ידי שתי גבעות, הר איגלד ממנו נשקף המפרץ והעיר והגבעה השנייה גבעת אורגיל המכוסה בפארק גדול במרכזו מצודת קרוז דה לה מוטה. סן סביסטאן שוכנת במפרץ ביסקיאה קרובה לגבול הצרפתי. את סן סבסטיאון פקדו אישים חשובים רבים וחלק מהם בנו בה את ארמונותיהם. העיר מפורסמת במכללות להכשרת אשפי מטבח ובפסטיבל הסרטים המתקיים בה.

בלב המפרץ, על צלע ההר, הציב בשנת1977האמן אדוארדו צ'ילידה (Eduardo Chillida) את פסלו מסרק הרוחות( El Peine del viento). צ'ילידה (1924-2002) היה אמן באסקי שעבודותיו מאופיינות בגישה מונומנטלית ומופשטת. בתחילת דרכו היו פסליו פיגורטיביים, ובמהלך דרכו האמנותית הם הופכים למופשטים, עשויים בעיקר מפלדה ובגודל מרשים. לדבריו של צ'ילידה, יצירתו היא מסע לגלוי החלל הפנימי של הפסל והחלל המקיף אותו. פסליו צומחים מהסלע או מהאדמה עליה הם מוצבים.
Eduardo Chillida Juantegui, or Eduardo Txillida Juantegi in Basque, (10 January 1924 – 19 August 2002) was a Spanish Basque sculptor notable for his monumental abstract works.
הפסל "מסרק הרוחות" ממוקם על שפת הים, במפרץ קונצ'ה בסן סבסטיאן. הפסל נתון לרוחות השמים, לגלי הים ולמזג האוויר המשתנה. הפסל מורכב משלושה חלקים, המחוברים לסלע על צלע ההר, בשלושה מצבים שונים. הפסלים מוקפים בים וממוקמים במקום קסום ומיוחד, היוצר הרמוניה בין ים, סלעים וברזל. המקום משמש "כנשמת" הפסל, והחיות שלו בעצם הצבתו במקום הזה. צ'ילידה בחר לא להציב את פסליו באזור אורבני אלא בטבע. מאחר והפסלים אינם צמודים, אלא במרחק זה מזה, נותר מרחב וחלל המקיף אותם ומשמש חלק מהפסל.



מסרק הרוחות של אדוארדו צ'ילידה על החוף בסן סבסטיאן (צילום: זהבה)

את השארתו שאב צ'ילדה מנופי הפירנאים, מתרבות הבאסקים והפטריוטיות הבאסקית. הוא אינו שוכח את שורשיו הבאסקים. במהלך הקריירה האמנותית שלו היה חלומו למצוא מקום בו יוכל להציג את פסליו. ואכן בשנת 1983 הוא מצא אחוזה כפרית מהמאה ה-16, אותה הוא שיפץ במשך 17 שנים והפך למוזיאון. מוזיאון צ'ילידה-לקו (Museo Chillida-Leku) נפתח בשנת 2000, ומוצגים בו מספר רב של פסלים, העשויים פלדת קורטן ונראים חלודים מרגע הווצרותם. למרבה הצער נסגר המוזיאון בתחילת שנת 2011, אך מנהליו מקווים שהבעיות הכספיות יפתרו והמוזיאון יפתח מחדש (כדאי לעקוב באתר האינטרנט).
http://www.museochillidaleku.com

המלצה על שני ספרים
גרניקה, מאת דייב בולינג, הוצאת אריה ניר
רומן היסטורי על אהבה ומשפחה בצל המלחמה בעיירה הבאסקית גרניקה. סיפורם של אנשים החיים בצל המלחמה, ועל רקע המלחמה מתרחשת אהבה בין רקדנית וגבר באסקי צעיר.

מלחמתו של פיקאסו, מאת ראסל מרטין, הוצאת אופוס
מתאר את יצירתו של פבלו פיקאסו כזעקת מחאה שנולדה בעקבות השמדת העיירה הבאסקית גרניקה. בספר מתוארת הטרגדיה, תוך שילוב נדיר של ההכנות ליצירה, נגיעה במלחמת האזרחים בספרד ודיווחים מאנשים שעדיין חיים לאחר התופת.